לרחרח את הסאבטקסט

אני לא אשכח את הרגע ההוא בגיל 15 שראיתי לראשונה את העטלף בלוגו של באטמן,
עד אותו יום ראיתי רק את הנגטיב, פשוט לקחתי כמובן מאליו שהסמל של איש העטלף זה אליפסה רוחבית עם אשכים מציצים מלמטה ואשכים מציצים מלמעלה ולא שאלתי שאלות..
כנ״ל אגב עם הלוגו הישן של פלדלת למי שזוכר.. לקח לי כמה שנים לראות שמדובר באיש-מפתח שרירי ולא סתם צורה אמורפית עם 2 חורים

ככה כל החיים, לטוב ולרע, הרבה פעמים אני לא באמת רואה את *הדבר*, רואה את האאוטליין, את המסביב, מרחרח את הסאבטקסט מבלי לזכור בכלל שיש טקסט

אני חווה את אותו הדבר בהקשבה שלי למוסיקה, ובהקשבה שלי בכלל, הרבה פעמים כשמדברים איתי אני לא כזה מקשיב למה שאתם אומרים (סורי…) התודעה שלי יותר מפוקסת על השפת גוף, האינטונציה, החיתוך של המילים, על איך שאני חווה אתכם מרגישים תוך כדי שאתם מדברים.. לשם המשיכה הטבעית שלי, זה בדרך כלל הרבה יותר מעניין תכלס (אלא אם כן אתם אשפים של נוכחות והגשה וסטוריטלינג ואז אין לי ברירה ואני נסחף עם העלילה)

קרה לי כנראה מאות פעמים שאני שומע שיר, או נגיד שמישהו משמיע לכולם שיר מקורי וכשהוא מסיים לשיר אני מגלה שרוב האנשים ממש עקבו מהתחלה ועד הסוף, הקשיבו למילים ולמשמעות ולסיפור ורק אורי החמוד הקשיב לכל השאר חוץ מלזה, לכל הניואנסים של המסביב חוץ מלקו העלילתי…

מעניין לחשוב שכשאנחנו מציגים משהו לעולם (שיר, טקסט, ציור, פוסט) ואנחנו עמלים על לדייק אותו בסטנדרטים של עצמנו – אין לנו מושג על מה העין/אוזן/לב של הקהל תיתפס, מה הם ייקחו ויזכרו מהמפגש הזה עם היצירה שלי – יכול להיות (ודי בטוח אפילו) שהאדם שמולנו קולט משהו אחר לחלוטין ממה שהתכוונתי להעביר.
עוד סיבה טובה טו נוט גיב א פאק על ׳מה יחשבו׳ למקרה שחיפשתם כזו ✌🏼

קבלו עדכון למייל בכל פעם שמתפרסם מאמר חדש.

מאמרים נוספים

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email