איזה מרגיע להיזכר שאני באמת אוהב את עצמי ושלמרות הכל אני בזוגיות הכי בריאה ותומכת עם עצמי זה מרגיש כמו נס רפואי בהתחשב במקום ממנו באתי כאילו

 גדלתי באפריקה. מגיל 4-6 חייתי בגאנה עם המשפחה, הגעתי לכיתה א׳ בארץ כשאני כבר קורא וכותב בעברית ואנגלית וקצת בחוויית עולה חדש שמלווה אותי עד היום, אז

יש קטע הולך ומחמיר בשנים האחרונות שיותר ויותר שיחות לא באמת מסתיימות אלא נקטעות. זה מצד אחד נורא לגיטימי כי כולנו קונסטנטלי מוצפים ועסוקים ומצד שני הנירמול

בגיל 16, אחרי 10 שנות שימוש כבד, סגרתי את הטלויזיה ומעולם לא הדלקתי אותה שוב. אני זוכר את רגע ההארה במדוייק: בדיוק סיימתי להכין לי את קערת

6:00 בבוקר בקמפ בסמוטרקי.. אני מתעורר לצלילי ריב של זוג באוהל שלידי, אני לא דובר יוונית אבל מבין הכל, תוך שניות הכל מתלקח והם עוברים למוד קללות

1. ה-4 שעות טיסת הלוך שבהן עטיתי מסיכה זה יותר מכל הזמן-מסיכה המצטבר שלי בשנתיים האחרונות. נראה לי שאני חי נכון. 2. הגוף שלי אמנם היה בברלין

אני לא אשכח את הרגע ההוא בגיל 15 שראיתי לראשונה את העטלף בלוגו של באטמן, עד אותו יום ראיתי רק את הנגטיב, פשוט לקחתי כמובן מאליו שהסמל

יום אחד כשכל המציאות הזאת תתקמפסט אנחנו נקים יישוב והדבר הראשון שנעשה ביישוב הזה יהיה לתת לכל הרחובות והכיכרות שמות ראויים.. לא של פוליטיקאים ואנשי צבא, לא

איזה מטורף זה שאנחנו מגיחים לעולם מחווטים ביולוגית להיקשר להורים שלנו תלויים בהם אנושות להזנה ואז מה-שזה-לא-יהיה שהם מזינים אותנו בו מקודד אצלנו במערכת כאהבה. גם אם

לפני כמה זמן הייתי בטיפול אצל מעסה. הוא פירק לי ת'צורה, מצא את הנקודות הכי רגישות ולחץ עליהם בכל הכוח. תוך כדי שאני שוכב שם ונושם עם

אז נכון חוק מרפי? ונכון יין ויאנג? אז הגעתי למסקנה שמרפי הוא בעצם הפארטי-פופר השחור בתוך היאנג הלבן. העוקץ, הקאץ׳, ה״קוץ בה״ שבאליה מעניין.. איכשהו כל המילים

פאק בכמה נשים פגעתי בשנים האחרונות… זה אף פעם לא היה בכוונה, אולי לפעמים בחוסר אחריות, חוסר רגישות, חוסר יכולת לקרוא ולהבין את הסיטואציה מהצד שלה אבל

‏איך אהבתי את המשחק הזה שהייתי קטן. אני ממש זוכר את הדמויות מהלוח הספציפי הזה! ואת עצמי בן 5 מנסה לפענח את ההגיון הקארמתי בסצינות המגוחכות האלה

היום צעדתי בשביל ליד הבית וחלפו על פני שתי נערות ולמרות שהשביל די רחב והלכנו בכיוונים מנוגדים קלטתי אותן קצת סוטות הצידה הרחק ממני, ג׳אסט אין קייס..

היום לפני 13 שנה בדיוק הושק הסמארטפון הראשון, אולי האירוע שהכי שינה את העולם בשנים האחרונות זה אומר שלפני 13 שנה: ~ פייסבוק היה אתר שגלשנו בו

שלושת האנשים האלה תלויים לי על הקיר. אני חולק איתם יומולדת והם חולקים איתי השראה ותזכורת. במקרה היומולדת שלנו (6.1) הוא גם חג פוסט-כריסמס שחוגגים בספרד שנקרא

לא מזמן כתבתי פוסט {*תקופת הקורונה} שמזמין אנשים שצריכים לדבר לפנות אלי (מה הפוסט שאתה יושב על האסלה ומדבר על שיט שצף? כן זה..) אז הנה כמה

***במשך כ-3 שנים, 2010-2013 – בעיקר בברלין, לפני שלכולם היו מסכים בכיס… * לאף אחד לא אכפת ממך. בקטע טוב. * לרוב האנשים זה היה ברור מאליו

אתמול עשיתי רשימה של כל הדברים שאני לא אוהב בעצמי (כן, כיף איתי..) לא יודע איך זה קורה שכל שנה דווקא לקראת פורים אני מוצא את עצמי

(פורסם בימים הראשונים של פריצת נגיף הקורונה) העולם משתגע, כל הקלפים נטרפים ואין לנו שליטה על מה שקורה ועל מה שעתיד לבוא. אנחנו עוד לא רואים את

יומולדת. המצאה גאונית כשמסכימים לסחוט ממנה את המיץ, לאפשר לה להיות יום חג, וסופסוף לא חג לאומני או דתי, לא עוד איזה תירוץ קדום לאכול גלוטן עם

השבוע סגרתי מעגל, שחררתי התמכרות של 3 שנים.. התמכרות לבת אדם. מישהי שהייתה בינינו אהבה גדולה ואז כאב גדול, ואז התמכרות מאוד ארוכה, השתוקקות, היאחזות באשליה, ולא

תמיד רציתי להיות טוסט שאם בטעות אשרף יותר מדי, אוכל פשוט לגרד רגע את השרוף עם סכין ולחזור לצבע הטבעי ה׳שזוף אבל במידה׳ שלי. זה קסם בעיני,

כל דבר שאני לומד או מבין, יש לי רצון לחלוק אותו עם עוד אנשים. אולי זה כי אני משקיע לא מעט זמן ואנרגיה בחקירה וזה נראה לי

כולנו ג׳אנקיז של משהואם לא של חומרים אז של הרגלים אם לא של הרגלים אז של תשומת לבאם לא של תשומת לב אז לפחות תן לגלול שנייה!

אֹרֶךְ רוּחַ זה ביטוי יפה ופשוט למשהו שאני מבקש יותר ממנו מבקש מעצמי ומכל מי שנושם נשימות שטחיות לרוב להאריך אותן להעריך אותן אֹרֶךְ רוּחַ זה מין

אנחנו חייבים ללמוד להביע רגשות לבד עם עצמנו.מה שקורה יותר מדי בעולם שלנו זה שבני אדם נפגשים ומתאספים ביחד, לפעמים בקבוצות קטנות או גדולות, לפעמים אחד על

זוכרים שפעם בדי וי די הייתה אופציה של 'הערות הבמאי'? יענו לשבת לצפות בסרט שעה וחצי כשברקע שומעים את הבמאי מתייחס למה שרואים ומספר כל מיני אנקדוטות

על הז*ן שלי / אורי לביא על הז*ן שלי מוטלת אחריות רבה,גם הוא כמוני נאלץ חצי בהסכמה/חצי בחוסר רצון להתבגר ולעשות בחירות.הוא יודע טוב מאוד מה הוא

בחיאת קחו אחריות על התקשורת שלכם! אל תזרקו לאדם שמולכם שאריות לא-מעובדות של התודעה שלכם ותצפו מהם שיעשו את כל העבודה השחורה של לחבר את הפאזל כדי

להתמסרזה לקום כל בוקר מחדש לתוך משחק מסירות עם אלוהים רק שלא תמיד הוא מוסר בחזרהואני נאלץ לעמוד שם מיובש בסטנדביימתפדח מפני העוברים והשביםעד שהקב"ה יואיל בטובו לחזור הסודכמו

כמה עומק וכמה פשטות במשפט אחד יפהפה, מאוס ומבלבל.מצד אחד הרבה מאיתנו ׳מחכים איתו׳ עם הפרטנר.ית החדש.ה כי יש איזו רמת עומק ואינטימיות שאנחנו מבקשים לוודא שהגענו

תקשיבו אהבה עצמית זו המתנה הכי גדולה שבנאדם יכול להעניק לעצמו. אם יש לכם שיט לא פתור עם עצמכם או אם אתם עדיין לא חיים בשלום ביניכם לבין

כשאת בוכה את הכי יפה.לא יודע למה אמרו לך אחרת.. אולי כי לפעמים כשאת בוכה וקשה לך לשאת את זה אז את נאחזת באיזה סיפור.. מאשימה מישהו במשהו.. נסחפת

קצב זה דבר מאוד מיוחד – אפשר לדבר עליו, להסביר אותו, להתחכם איתו או לפשט אותו אבל בסופו של דבר קצב זה משהו שמרגישים! או שלא…קצב הוא

לפני כמה ימים קברתי את החתולה שלי. חוויה לא פשוטה להחזיק בידיים שלי גוף של יישות שהייתה מאוד קרובה אלי כמעט 4 שנים, ופתאום הגוף הזה ריק

יומולדת בשבילי זה יום כיפור קטן, אני עוצר שנייה ובודק מי אני: איפה ואיך אני חי, מי האנשים שמקיפים אותי, איך אני מתפרנס, ומה האנרגיה הכללית שאופפת

כמה עובדות אנושיות מעניינות מסרטון קצר שראיתי על יין: עשו ניסוי ונתנו למומחי יין לדרג סוגים שונים של יין. כשנתנו להם את אותו היין כמה פעמים כדי

אתמול הסתכלתי לחברה עמוק בעיניים ואמרתי לה "את יודעת שזה שאת פוגשת את הפחדים שלך כל הזמן זה כי את אמיצה ולא כי את פחדנית, נכון?" היא

הקשבה.אחד הנושאים שהכי מעסיקים אותי בעולם, בכל כך הרבה מובנים.מגיל צעיר שמתי לב שאנשים לא באמת מקשיבים אחד לשני ואפילו לא יודעים את זה. הקשבתי למאות שיחות

בואו נדבר שנייה על פורנו. הפיל שבכל החדרים בעולם, ובעיני אחת המגיפות הקשות בעולם עם מאות מליוני קורבנות, כשמכל הצדדים כל הנוגעים בדבר יוצאים מופסדים (קצת מצחיק

עם כל הכבוד ל״בעולם של היום לכולם יש הפרעת קשב וריכוז״ יש אחוז מהאוכלוסיה שבאמת נולד/גדל עם חיווט קצת שונה במוח, שהופך פעולות יומיומיות פשוטות לסיוט. אני