אני רגיש לפוּל ברמה של יכול למות מזה. והאמת מרגיש די בר מזל שזה הבאג הפיזיולגי שהוגרל לי בגלגול הזה, ולא מעניין אותי מה תגידו אני עם

אתמול הייתי בתא וידוי. נכנסנו לכנסיה בנצרת ופתאום אני רואה תא עם כומר יושב בצד אחד וצד שני ריק, ברור שאני חיייבב להיכנס! דפדפתי במסדרונות המודחקים של

נראה לי שרק עכשיו באמת הבנתי את הביטוי ״הדשא של השכן ירוק יותר״ האיזור שאני גר בו מוקף בירוק, ויש מין אשליה אופטית כזו שכשמסתכלים על אחוּ

אפשר להבין הרבה על עצמנו מהמע׳ יחסים שלנו עם זבל. אנחנו חיים בעולם הדחקתי מופלא שבו מליוני מבוגרים שבויים בתפיסה הילדותית ששקיות זבל פשוט נעלמות, מתאדות מהעולם…

*מתייחס ספציפית לחוג מוסיקה למבוגרים (Comusication) ‎ כי בתור מבוגרים קצת שכחנו לשחק עם חברים, ולרוב כשאנחנו נפגשים אנחנו בוחרים לדבר על מה שעובר עלינו, מצטטים סיפורים

בדידוּת ולבדוּת 2 צדדים של אותו המטבע בצד אחד שלו מתנוססת הספרה ״1״ על פודיום דרמטי עם עלי זית שמעטרים אותה, סמל לניצחון חוויית האחדות והשלמות. מישהו

לפני כמה זמן הוצאתי קוץ מכף רגל של ילדה בת 3. התהליך הכירורגי לקח חצי דקה, הבילד אפ הפסיכולוגי – חצי שעה… ׳גברת פינצטה׳ הייתה נראית לה

פורטוגל את כל כך שקטה כל כך שקטה שזה מגביר את הרעש שהבאתי מהבית בכל מקום שאני הולך אני טובע בשקט מרהיב מתובל בנגיעות ציפורים, כמו עננים

הלב שלי נפתח יותר ויותר לאט לאט ממיס חומות ששמרו עליו עשרות שנים זה נעים, זה מקרב וזה גם כואב לראות ולהרגיש כמה שהייתי מרוחק כל החיים,

הבחירה העיקשת להישאר לבד כמו התמקחות עם הבורא: ״אני רוצה לדעת אהבה, אני מחכה שתגלה בפניי שער ראוי יותר״ ״בכל רגע אתה ניצב בפני השער המתאים למידותיך״

אני יכול בבקשה לסנגר רגע על מילה שאני מאוד אוהב וקצת המאיסה את עצמה?  נראה לי שמגיע לה שמישהו רגע יתאר אותה ועל הדרך יטהר אותה ואני

 תובנות על טראומה מתוך הסרט 'חכמת הטראומה' של ד"ר גאבור מאטה:   הטראומה היא לא 'מה שקרה לי' – אלא מה שקרה בתוכי בעקבות מה שקרה לי.

-למה זה כל כך מעצבן אותך לשמוע שיר פופ גרוע ברדיו? -כי זה מעצבן אותי שיש ביקוש מאסיבי ואהדה לדברים גרועים וזולים -ומה כל כך נורא בזה?

נוסע בכביש יושב לי בקוקפיט ממוזג עם מוסיקה מושלמת ומשקה ביד, לכאורה גן עדן, רק שכמו שקורה הרבה בחיים: המרחב הפנימי נעים ומזמין, הבחוץ כאוטי פחד-מוות. נופש

אתמול בערב נסעתי לירושלים להרצות על פורנו לסטודנטים מבצלאל, קבלו כמה עובדות וסטטיסטיקות די פסיכיות על פורנו: מכל אתרי האינטרנט הקיימים, 30% = פורנו. כך גם 25%

לפני כמה זמן, תוך כדי טיפול, ביקשתי להרגיש את הלב שלי, אבל הוא היה סגור. תוך כדי שאני סורק איבר בגוף שאין בו קליטה אני מתרשם שזה

איזה מרגיע להיזכר שאני באמת אוהב את עצמי ושלמרות הכל אני בזוגיות הכי בריאה ותומכת עם עצמי זה מרגיש כמו נס רפואי בהתחשב במקום ממנו באתי כאילו

 גדלתי באפריקה. מגיל 4-6 חייתי בגאנה עם המשפחה, הגעתי לכיתה א׳ בארץ כשאני כבר קורא וכותב בעברית ואנגלית וקצת בחוויית עולה חדש שמלווה אותי עד היום, אז

יש קטע הולך ומחמיר בשנים האחרונות שיותר ויותר שיחות לא באמת מסתיימות אלא נקטעות. זה מצד אחד נורא לגיטימי כי כולנו קונסטנטלי מוצפים ועסוקים ומצד שני הנירמול

בגיל 16, אחרי 10 שנות שימוש כבד, סגרתי את הטלויזיה ומעולם לא הדלקתי אותה שוב. אני זוכר את רגע ההארה במדוייק: בדיוק סיימתי להכין לי את קערת

6:00 בבוקר בקמפ בסמוטרקי.. אני מתעורר לצלילי ריב של זוג באוהל שלידי, אני לא דובר יוונית אבל מבין הכל, תוך שניות הכל מתלקח והם עוברים למוד קללות

1. ה-4 שעות טיסת הלוך שבהן עטיתי מסיכה זה יותר מכל הזמן-מסיכה המצטבר שלי בשנתיים האחרונות. נראה לי שאני חי נכון. 2. הגוף שלי אמנם היה בברלין

אני לא אשכח את הרגע ההוא בגיל 15 שראיתי לראשונה את העטלף בלוגו של באטמן, עד אותו יום ראיתי רק את הנגטיב, פשוט לקחתי כמובן מאליו שהסמל

יום אחד כשכל המציאות הזאת תתקמפסט אנחנו נקים יישוב והדבר הראשון שנעשה ביישוב הזה יהיה לתת לכל הרחובות והכיכרות שמות ראויים.. לא של פוליטיקאים ואנשי צבא, לא

איזה מטורף זה שאנחנו מגיחים לעולם מחווטים ביולוגית להיקשר להורים שלנו תלויים בהם אנושות להזנה ואז מה-שזה-לא-יהיה שהם מזינים אותנו בו מקודד אצלנו במערכת כאהבה. גם אם

לפני כמה זמן הייתי בטיפול אצל מעסה. הוא פירק לי ת'צורה, מצא את הנקודות הכי רגישות ולחץ עליהם בכל הכוח. תוך כדי שאני שוכב שם ונושם עם

אז נכון חוק מרפי? ונכון יין ויאנג? אז הגעתי למסקנה שמרפי הוא בעצם הפארטי-פופר השחור בתוך היאנג הלבן. העוקץ, הקאץ׳, ה״קוץ בה״ שבאליה מעניין.. איכשהו כל המילים

פאק בכמה נשים פגעתי בשנים האחרונות… זה אף פעם לא היה בכוונה, אולי לפעמים בחוסר אחריות, חוסר רגישות, חוסר יכולת לקרוא ולהבין את הסיטואציה מהצד שלה אבל

‏איך אהבתי את המשחק הזה שהייתי קטן. אני ממש זוכר את הדמויות מהלוח הספציפי הזה! ואת עצמי בן 5 מנסה לפענח את ההגיון הקארמתי בסצינות המגוחכות האלה

היום צעדתי בשביל ליד הבית וחלפו על פני שתי נערות ולמרות שהשביל די רחב והלכנו בכיוונים מנוגדים קלטתי אותן קצת סוטות הצידה הרחק ממני, ג׳אסט אין קייס..

היום לפני 13 שנה בדיוק הושק הסמארטפון הראשון, אולי האירוע שהכי שינה את העולם בשנים האחרונות זה אומר שלפני 13 שנה: ~ פייסבוק היה אתר שגלשנו בו

שלושת האנשים האלה תלויים לי על הקיר. אני חולק איתם יומולדת והם חולקים איתי השראה ותזכורת. במקרה היומולדת שלנו (6.1) הוא גם חג פוסט-כריסמס שחוגגים בספרד שנקרא

לא מזמן כתבתי פוסט {*תקופת הקורונה} שמזמין אנשים שצריכים לדבר לפנות אלי (מה הפוסט שאתה יושב על האסלה ומדבר על שיט שצף? כן זה..) אז הנה כמה

***במשך כ-3 שנים, 2010-2013 – בעיקר בברלין, לפני שלכולם היו מסכים בכיס… * לאף אחד לא אכפת ממך. בקטע טוב. * לרוב האנשים זה היה ברור מאליו

אתמול עשיתי רשימה של כל הדברים שאני לא אוהב בעצמי (כן, כיף איתי..) לא יודע איך זה קורה שכל שנה דווקא לקראת פורים אני מוצא את עצמי

(פורסם בימים הראשונים של פריצת נגיף הקורונה) העולם משתגע, כל הקלפים נטרפים ואין לנו שליטה על מה שקורה ועל מה שעתיד לבוא. אנחנו עוד לא רואים את

יומולדת. המצאה גאונית כשמסכימים לסחוט ממנה את המיץ, לאפשר לה להיות יום חג, וסופסוף לא חג לאומני או דתי, לא עוד איזה תירוץ קדום לאכול גלוטן עם

השבוע סגרתי מעגל, שחררתי התמכרות של 3 שנים.. התמכרות לבת אדם. מישהי שהייתה בינינו אהבה גדולה ואז כאב גדול, ואז התמכרות מאוד ארוכה, השתוקקות, היאחזות באשליה, ולא

תמיד רציתי להיות טוסט שאם בטעות אשרף יותר מדי, אוכל פשוט לגרד רגע את השרוף עם סכין ולחזור לצבע הטבעי ה׳שזוף אבל במידה׳ שלי. זה קסם בעיני,

כל דבר שאני לומד או מבין, יש לי רצון לחלוק אותו עם עוד אנשים. אולי זה כי אני משקיע לא מעט זמן ואנרגיה בחקירה וזה נראה לי

כולנו ג׳אנקיז של משהואם לא של חומרים אז של הרגלים אם לא של הרגלים אז של תשומת לבאם לא של תשומת לב אז לפחות תן לגלול שנייה!

אֹרֶךְ רוּחַ זה ביטוי יפה ופשוט למשהו שאני מבקש יותר ממנו מבקש מעצמי ומכל מי שנושם נשימות שטחיות לרוב להאריך אותן להעריך אותן אֹרֶךְ רוּחַ זה מין