עורלה-גויים

6:00 בבוקר בקמפ בסמוטרקי..
אני מתעורר לצלילי ריב של זוג באוהל שלידי, אני לא דובר יוונית אבל מבין הכל, תוך שניות הכל מתלקח והם עוברים למוד קללות וצעקות, אני משחרר צעקת ׳הי׳ בינלאומית שפירושה ״עם כל הכבוד והחמלה לאתגרי הזוגיות שלכם – השעה 6 בבוקר ואתם לא לבד פה״, הם נרגעים קצת אבל מהר מאוד חוזרים לקלל, הפעם בתוספת רעשים יותר פיזיים ותנועות נמרצות מקירות האוהל, אני משחרר עוד צעקה, שאר הקמפ מתחיל להתעורר ולהציץ, ופתאום הבחורה זועקת מתוך האוהל ׳פוליסיה! פוליסיה!׳ ונשמע שהם אשכרה הולכים מכות, אני רץ לאוהל (10 מטר ממני) פותח את הדלת ובטון תקיף אומר לו להפסיק ולה לצאת החוצה. היא יוצאת, הוא נשאר, בינתיים כל הקמפ כבר על הרגליים, בשוק, דממה חרישית ומתח חשמלי גבוה באוויר, רק עכשיו אני קולט שאני בעצם היחיד כאן שלא יווני.
כמה רגעים אחרי זה שקט מופתי, כאילו לא קרה כלום, כולם (כולל הזוג) חזרו לאוהלים ונראה שכל הקמפ פשוט חזר לישון (גם 3 שעות אחרי זה עוד לא נרשמה תזוזה מאף אוהל) אני חוזר למזרון-תחת-כיפת-השמיים שלי ותוהה אם באמת מישהו פה מסוגל לחזור לישון או שפשוט כל אחד עם עצמו באוהל במצב קפאין מתקדם מעבד את כל השיט מהילדות שצף.
אני נסער ועצבני (זה היה ריב מכוער מאוד באמצע השינה) ולא מבין איך יכול להיות שזו החוויה שלי בגוף כרגע בזמן שאני מתבונן בשמש הזורחת מעל לים האגאי מבעד לעצים הטרופיים שמסביבי (המקום שאני ישן בו מכונה ג׳מייקה)
אני רק ביום השלישי שלי כאן, עדיין לגמרי בתחילת המסע ומנסה להימנע מלתייג או להגדיר שום דבר, מנוסה במסעות ויודע שבעוד כמה רגעים כל זה יהיה זיכרון רחוק ואני אהיה בחוויית מציאות אחרת עם חברים טובים שכנראה עוד לא פגשתי, אבל הסיטואציה הזאת מתכתבת עם הוייב המאוד מאוד ארצי שאני פוגש כאן במקום שכולם מתארים כגן עדן.
פעם אחר פעם אני מתפכח לעובדה שכנראה אי אפשר באמת לקחת חופשה מהחיים, אפשר לקחת חופשה מהקומפורט-זון הפרטי שלך ולהשתגר למציאות מקבילה שבה חלים בדיוק אותם כללים, פוגשים את אותם אטרגרים (המצאתי פה מילה שימושית), עולים באותם סולמות ונופלים באותם נחשים, פשוט עם טבע הרבה יותר מפואר והמון עירום ומלא פטה..

אגב אתמול ראיתי בפריים אחד יותר בולבולא-נימולים משראיתי בכל חיי, נורא מוזר להיות היחיד עם העורלה ככה בחוץ כשכל שאר העורלות משתבללות להן בערסל, מרגיש נורא חשוף ודרוך בלי סיבה כשכולם בצ׳יל, מהות החוויה הישראלית בגולה, כנראה אנחנו באמת עורלה גויים…
בינתיים נראה שהתקרית המודחקת הזאת קירבה בין אנשי המאהל וכל פעם מישהו אחר בא להודות לי על זה שהתערבתי, פתאום כולם מעריכים את הבחור הזר עם החצאית והטוסטוס השבור והרועש.
המשכתי לי ליום הרפתקאות וכשחזרתי ניגשתי לזוג המאוד מבוייש שלפי השמועות לא יצא מהאוהל עד 4 בצהריים! אמרתי שלום והצעתי להם תמרים אקזוטיים מישראל (או כמו שזה נקרא אצלנו: תמרים),
באמת שאין דבר יותר מטעין ומנחם ומרגיע מקשר אנושי אמיתי, מבט ישיר בעיניים והנהון אמפתי אוהב, זה פרייסלס, המצרך הכי נחוץ, במיוחד מזרים, משתדל לפזר אותם בנדיבות, זה תמיד חוזר אלי בחזרה.

קבלו עדכון למייל בכל פעם שמתפרסם מאמר חדש.

מאמרים נוספים

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email