אני יכול בבקשה לסנגר רגע על מילה שאני מאוד אוהב וקצת המאיסה את עצמה?
נראה לי שמגיע לה שמישהו רגע יתאר אותה ועל הדרך יטהר אותה ואני מוכן לקחת את זה על עצמי.
המילה היא *אותנטיות* ואני מבקש להחזיר לה את הברק והחן שמגיע למילה כל כך חשובה ושימושית.
בא לי לעשות רגע חסד עם המילה המסכנה הזאת שלאחרונה אני חווה אותה באובר-יוז ובאביוז, באותה צורה שהתקשורת בשנים האחרונות הגזימה והוציאה מהקשרה את המילה ׳הזוי׳ (גם אחלה מילה אגב, לא יודע אם יצא לכם, שמישהו יכתוב עליה פוסט אולי? תודה..) ואני רואה איך אנשים שונים משתמשים בה ומגיבים אליה בהקשרים שונים, היא אפילו קצת מעצבנת ובצדק, מה זה אומר בכלל? אותנטי אעלק..
יש לה ניחוח פלצני מוריד, מתובל בריח של בושם של דודה חסרת מודעות שלא מבינה ש״את חונקת את החדר נשמה! אפשר בבקשה נקסט טיים שתשפריצי איזה 13 טיפות פחות של הספריי שירותים היוקרתי הזה??״ אותו ניחוח שיש גם למילים כמו: סולידי, ספונטני, סקפטי, רומנטי (גם אחלה מילים, כאילו לא יודע אם שוות פוסט אבל חמודות..)
ואז יוצא שמונח שביקש לבטא דבר פשוט ויפה מסמל כמעט את ההיפך המוחלט, קצת כמו שהמילה האלגנטית רוּחָנִי נרמסת ע״י הסלנג המזלזל ״רוח׳ני״ – שבצדק הרוויח את מקומו בז׳רגון, וקצת כמו שלדת ממוסדת יש נטייה לפעמים לכבות את הניצוץ האותנטי (הופה!) שהתחיל אותה..
אז איפה היינו?
אה כן בבילד אפ מוגזם כדי להגדיר מילה…
אותנטי זה מקורי.
(אגב אם הייתי המבורגר בטח הייתי מק-אורי אבל אני ממשיך הלאה ואנחנו שוכחים שזה קרה)
מקורי = יחיד במינו, שזה מה שכל אחד מאיתנו היה יכול.ה להיות אם לא היינו מפחדים מזה פחד מוות, ולמה זה כזה מפחיד אותנו? כי בחוויה הפרימאלית שלנו להיות קשוב לעצמי = נידוי, נטישה, חרם, להישאר לבד כל החיים.. אמא׳לה! הרבה יותר קל להיות העתקים אחד של השנייה – לבחור מה ללבוש, מה לשמוע, לאן ללכת, לפי מה שהעדר מכתיב ולא לפי מה שאני מרגיש בפנים: הרבה פחות אחריות על הכתפיים, הרבה פחות התנגדויות מבחוץ.
לפי וויקיפדיה אותנטיות היא: ״נטייה או מצב סובייקטיבי בו הפרט חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות״
נוט באד וויקי.. מודה שחיפשתי הגדרה רשמית בעיקר כדי לתת לה קונטרא אותנטית משלי אבל אהבתי.. נשמע כל כך פשוט ובסיסי להתנהל ככה אז למה זה כל כך לא המצב בעולמנו?
ד״ר גאבור מאטה מדבר על אותנטיות (authenticity) כצורך הישרדותי בסיסי, אנושי וחייתי.
במובן הזה הוא מתייחס לצורך להיות מחובר לעצמך – לרגשות ולגוף – ולהיות מסוגל לתקשר את זה במערכות היחסים בחייך על מנת לשרוד בטבע (למשל להיות קשוב לאיתותים של הגוף כמו רעב, עייפות, או החישוב המיידי והאקוטי של ׳פייט אור פלייט?!׳)
בהמשך הוא מתאר איך הצורך ההישרדותי הזה מתנגש בשלב מאוד מוקדם בחיינו עם צורך הישרדותי נוסף – הצורך בהיקשרות – צורך שמנצח ב-100% מהמקרים ודוחק בנו לתעדף ריצוי או אקטים של השתייכות על חשבון ההקשבה לעצמנו (או: אותנטיות..) מתחילה כבר להרגיש אחרת המילה נכון? מריחה יותר טוב פתאום…
וכך קורה שמגיל צעיר אנחנו מקבלים מההורים ומהסביבה מסרים לא מודעים שהאותנטיות שלנו מסוכנת לנו ושעדיף לנו/אין לנו ברירה אלא להתפשר עליה לטובת ההשתייכות/היקשרות.
אותנטיות היא מי שאני באמת מתחת לקליפות של ריצוי, של פשרה, של עיגול פינות על מנת להשתייך, דברים שכולנו עושים על בסיס יומיומי במידה כזו או אחרת בלי לשים לב אפילו – גם אם אנחנו חושבים על עצמנו שאנחנו הכי לא כאלה..
פעם אחר פעם בקבוצות שאני מנחה מגיע הרגע הזה שאדם עומד על הסף של לומר את דעתו/להתוודות/להיחשף. ב-95% מהמקרים אין הלימה בין הדרמה והבילד-אפ הרגשי שהאדם חווה לבין התגובה הממשית של העולם אליו. אפשר להרגיש את הציפייה לנידוי, את הפחד מלאכזב ואת הבושה מלעמוד שם לבד עירום ופגיע, וכמעט תמיד, הפידבק מהקבוצה במציאות קליל וטבעי ואמפתי.
הפוסט הזה נגמר כאן ואני לא מוכר לכם כלום, כי אני אוהב לכתוב לשם הכתיבה ולא לשם משהו
אבל יום אחד כשאזמין אתכם לקבוצה שאני מנחה, לא משנה איזה אפילו, תדעו שזה אחד הערכים המובילים שמגלים ומתרגלים שם, כי אני – וגם אתם – רוצים לחיות בעולם שבו אנשים קשובים לעצמם ויודעים לתקשר את זה – אל תתפתו ליפול למיסקונספציה שזה משול לאגואיזם ואגוצנטריות, זה לא.
ואם כבר מדברים אז שתדעו שאם לא הייתה למילה הזאת באד רפיוטיישן, אז קורס כנות רדיקלית שלי היה לגמרי הופך ל׳אותנטיות רדיקלית׳, זה הרבה יותר מתכתב עם התהליך שעוברים שם, רק שרוב האנשים לא יקלטו את זה מהטייטל ולא בא לי לצאת הדודה מפיסקה 3…
