לפני כמה זמן הוצאתי קוץ מכף רגל של ילדה בת 3.
התהליך הכירורגי לקח חצי דקה,
הבילד אפ הפסיכולוגי – חצי שעה…
׳גברת פינצטה׳ הייתה נראית לה הכי מפחידה ומאיימת, למרות שהיא בכלל הגיבורה והמלאך המושיע בסיפור… וכצפוי הפחד והדרמה סביב האפשרות של לגעת בכאב היו מאוד לא פרופורציונליים אל מול הדבר עצמו.
זה מדהים אותי איך תמיד הסבל, הסיפור שאנחנו בונים מסביב לדבר – הוא הרבה יותר ׳אישיו׳ מהכאב עצמו.
זו כנראה הסיבה שרוב האנשים יבחרו לוותר על התענוג ופשוט לחיות עם הקוץ, להסתגל אליו, לצלוע מעט כל החיים, בקטנה, הכל רק לא להתמסר לפינצטה..
איכשהו צללתי פה לדיבור על פינצטות אבל מה שבאמת רציתי לומר זה שאחרי החגים נפתחת קבוצה חדשה של תהליך ייחודי שפיתחתי בשם כנות רדיקלית וזאת הזדמנות להצטרף ולפגוש את עצמך לעומק במרחב קבוצתי מוחזק ומוגן.
כנות רדיקלית זה לא טיפול
זו עבודה קבוצתית, או עבודה אישית בקבוצה
שזה לא פחות אפקטיבי מטיפול
למי שמבקש תנועה איפה שכרגע יש סטגנציה
לקבוצה יש כח אדיר במה שהיא מאפשרת לאינדיבידואל לחוות ואם אני חוזר רגע לאנלוגיה מקודם, אז קבוצה אוהבת ותומכת היא מבחינתי המרחב האידיאלי לתרגל בו יחסי שלום עם הפינצטה ולהעז לבחור להתמסר אליה מרצון:
להסכים לחוות [פחות] כאב כדי לחסוך [יותר] סבל.
עכשיו זה זמן טוב להצטרף (יש הנחה של 10% עד לחגים) מוזמנים ומוזמנות לכתוב לי בתגובות או בהודעה פרטית ותקבלו עוד פרטים, אם הסתקרנתם וצריכים עוד קצת אינפורמציה אפשר ורצוי לדבר שניה בטלפון..
