הדשא של השכן

האיזור שאני גר בו מוקף בירוק, ויש מין אשליה אופטית כזו שכשמסתכלים על אחוּ מרחוק רק רוצים להיות בתוכו, להתגלגל ולטבוע בכל הירוק הזה

אבל כשמתקרבים ואשכרה עומדים בתוכו, הוא בד״כ פחות מזמין, פחות פוטושופ. פתאום רואים ש-50% מהפריים בכלל לא ירוק ובכלל מורכב מאדמה קשה, מסלעים לא מזמינים ומיציקות ענק של קקי פרות

הדשא של השכן תמיד יהיה ירוק יותר בגלל הפרספקטיבה של ההסתכלות השטחית מרחוק vs. לעמוד בתוכו ו׳לדעת׳ מה באמת מתרחש שם..

אולי לזה התכוון המשורר?

מין הכלאה של ״דברים שרואים מכאן לא רואים משם״ ו״לא כל הנוצץ זהב״

לאחרונה אני שוב ושוב מתוודע לכמה שהדשא שלי ירוק יותר בעיני ׳השכנים׳ מאשר בעיניי שלי – אותו אדם שמטפח אותו 24/6 (לא בשבת.. יש גבול..) וכמה קל לתת לסלעים ולאדמה להשתלט על הפריים כשמדובר בחלקת הדשא הספציפית שלי, ליפול שוב ושוב לאשליית ההשוואה, סינדרום הניוז פיד הכוזב שהוא בעיקר אשליה אופטית, כי אנחנו מתבוננים מרחוק ולא מקרוב.

אז מה הפתרון?

לתפוס פרספקטיבה.

להתרחק לכמה ימים (לפחות) ולהתגעגע, להסתכל על הדשא שלי מרחוק לשם שינוי ולראות את הירוק הבוהק ממעוף השכן, לצאת לרגע מתודעת כיבוי השריפות התמידית לרגע של הכרה והוקרה של מה שגידלתי וטיפחתי.

והתיקון האופטי הזה

הוא אשכרה

מפעל חיים