ההתמכרות הראשונה שלי

2 דקות אל תוך הפרק אני קולט שאני אשכרה מדקלם את הדיאלוג החינני בין ג׳ואי לצ׳נדלר בעל פה ופתאום כנראה לראשונה בחיי שאלתי את עצמי 'אחי למה?' – למה שתשב פה עכשיו כמו זומבי ב-22 דקות הקרובות ותבהה במשהו שהוא לא מעניין וכבר לא מצחיק במקום פאקין לעשות משהו עם החיים היפים האלה..

באותה השנה גיליתי את הטבע, את הגיטרה ואת השאכטות.

התחלתי ללכת לבית ספר כל יום מהדרך הארוכה יותר, זאת הפתלתלה שעוברת דרך שמורת הטבע במקום זאת של המדרכות, שהוליכה אותי שנים בקוים ישרים ובזויות של 90 מעלות כאילו אני פאקין פאקמן..

בשנים שעוד גרתי עם ההורים לפני ואחרי הצבא אני זוכר את עצמי מפנטז בקביעות איך אני בא לסלון איזה ערב (רצוי תוך כדי שההורים צופים באיזה ריאליטי) עם פטיש 5 קילו ומנפץ את המכשיר המז**ין הזה, שהיפנט את הסיויליזציה שלי, שגידל מליוני ילדים ישראלים על טראש אמריקאי, על אשליות הוליוודיות, על פורנו רך והחפצה מנורמלת ב׳ערוץ המוסיקה׳ אעלק, מליוני ילדים לבד בבית כל היום עם הבייביסיטר המקלקל הזה במקום לחיות את החיים, לטפח תחביבים ותחומי עניין ולהחזיר משהו לעולם.

יש גם הרבה דברים טובים שאני חייב לטלויזיה, היא לימדה אותי אנגלית, הכירה לי מלא מוסיקה ותרבות, אבל היא לקחה ממני לפחות עשור עד אותו רגע, אני די בטוח שעד אותו יום זה כמעט כל מה שעשיתי עם רוב שנותיי ושעותיי.

לפני איזה שנה-שנתיים הופעתי בכתבה בחדשות ערוץ 2 וקיבלתי מלא תגובות ופידבקים מאנשים שצפו. קצת הפתיע אותי והעציב אותי לחשוב כמה אנשים עדיין צופים בטלויזיה/חדשות, אפילו חבורת ילדים מהצופים שחלפה על פני שבוע אחרי התלחששו ביניהם ש’הנה ההוא מהחדשות׳.. למה דה פאק ילדים בני 12 רואים חדשות?!?

הגבתי לכולם ב׳תודה׳ אבל מה שבאמת הרגשתי עם כל הודעה שקיבלתי זה ׳למה לעזאזל שתעשו את זה לעצמכם?׳

למה שתיתנו ׳להם׳ את הזכות לערוך לכם את התוכן שאתם צורכים, כשזה ברור שהשיקולי עריכה הם מסחריים לחלוטין ולא מזינים, שכל גיוס של משתתפי ריאליטי הוא מחושב לפרטי פרטים למצוא את הטייפקאסטים שיפעילו אותנו ויעוררו בנו רגשות הזדהות/הערצה/סלידה רק כדי שנתמכר להרגיש משהו.

שהחדשות הקדושות שגידלו אותנו להאמין ש׳חשוב להיות מעודכן מה קורה׳ ו׳לא להיות מנותקים׳ הן פשוט עוד תוכנית בפריים-טיים שמישהו ערך!! ואני לא סומך על המישהו הזה עם הזמן שלי ועם התודעה הרגישה שלי כי גם הוא עורך משיקולים מסחריים (דרמה+הפחדה=רייטינג) ולאו דווקא משיקולי ׳מה באמת מתרחש כרגע – בכל הפאקין עולם – שחשוב לסקר אותו ולשדר לאומה׳

בכל מדיום בין אם זה טלוויזיה,עיתון, רדיו, פייסבוק, התוכן שאני רוצה לצרוך הוא תוכן שמישהו ׳משדר׳ לי כי הוא מאמין בו כל כך שלא אכפת לו אם אני אזדהה או לא, הוא לא מנסה לרצות אותי או להתחנף או לקלוע לטעם שלי, הוא מנסה להרחיב לי את האופקים לפרספקטיבה חדשה שאולי עוד לא נפתחתי אליה. הוא מונע מהדרייב להעניק לי מהחכמה, הכישרון והנסיון שלו ולא מגרידיות גרידא (גרידי גרידא זה אחלה שם לדמות של רשע עם סטייל)

בתמונה: אם כבר לתת למישהו גישה להכתיב לי איזה תוכן אני צורך, אז שיהיה מישהו עם דמיון, כישרון ואידאולוגיה כמו פרנק זאפה זצ״ל. אם שמים רגע בצד את המיתוג הביזארי שהמדיה נתנה לו/הוא אימץ, יש פה את אחד המוחות הכי נקיים, מבריקים וראויים להנהגה. תראו* ראיון אחד איתו ותבינו

*תראו ביוטיוב, אף אחד לא ישדר לכם ראיון איתו בטלויזיה