זוכרים שפעם בדי וי די הייתה אופציה של 'הערות הבמאי'? יענו לשבת לצפות בסרט שעה וחצי כשברקע שומעים את הבמאי מתייחס למה שרואים ומספר כל מיני אנקדוטות ודברים רנדומליים על הסרט..
אז כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש שאני צופה בסרט של החיים שלי (אחלה סרט אגב, מרגש וסוחף! הפתעת השנה! מומלץ..) והכל טוב ויפה חוץ מהפסקול המיותר הזה של הערות הבמאי (אני 🙄) כי בחייאת את מי זה מעניין מה אני חושב? בטח לא אותי.. אז שתוק שנייה ותן ליהנות מהסרט אחי, אתה מקלקל לי את החוויה הטהורה של הצפייה הבתולית עםההערות שלך והדעות (הקדומות) שלך וחבל כי זה באמת אחלה סרט.
מדי פעם כשיוצא לי לשמוע אנשים אחרים מקריינים אותו זה כל כך הרבה יותר נעים, מעצים ונכון! שאני מבין שמשהו בקול הפנימי שלי – הביקורתי, המקטלג – כבר לא רלוונטי וחייב להשתנות.
כבר כתבתי כאן מתישהו שהבנתי שאני פועל על מערכת הפעלה מהאייטיז ועל החשיבות שבלעדכן גרסא מדי פעם. אז כנראה שאני רגע לפני עדכון רציני כי המערכת הישנה כבר לא סוחבת את המשקל של החיים החדשים שלי. אני כותב חדשים כי הם תמיד בהתחדשות, אבל בלי עדכון גרסא אפשר בקלות לפספס את זה. אין לי ספק שכולנו מפספסים את זה כל הזמן.
כל כמה זמן מגיע ׳אני׳ חדש מהניילונים בדואר, האבסורד הוא שמי שפותח את החבילה זה אני של פעם – שרואה, חושב ומבין כמו פעם, ובגלל שהוא לא מסוגל לתפוס את ההתחדשות (חדש=לא מוכר) הוא מנסה לעגל אותה לכדי משהו נתפס ובטוח וע״י כך מצמצם אותה.
אנחנו עושים את זה כל הזמן מול בני זוג וחברים כשהם עושים משהו שלא מתיישב עם התדמית שלהם בראש שלנו.
אני מזהה לאחרונה שלאט לאט, מאחורי הגב ומתחת לאף, החיים שלי הפכו להיות התגשמות חלום, בכמה רבדים במקביל. אם אני רגע אובייקטיבי ומסתכל בראיה מפוכחת (כשהערות הבמאי במיוט) אז וואו איזה כיף לי! ובונא סחתן עלי וכל הכבוד לי, אחלה עבודה עשיתי (מרשה לעצמי לקחת לפחות חלק מהקרדיט כי המציאות שלי היא פרי תוצר של שנים של עבודה אקטיבית יומיומית מתוך הבנה שאני אחראי לאיך שהחיים שלי נראים)
העניין הוא שמערכת ההפעלה – דפוסי ההסתכלות, החשיבה והקידוד של המציאות – לא ערוכה לעמוד בכל הטוב הזה, אז בזמן שבחוץ הדברים בהתחדשות, בפנים המוח ממשיך לדבר באותה שפה ישנה שהגיע זמנה להתקמפסט כי היא בסה״כ שק של ראסטות – הצטברות של שנים של סיפורי חיים שנשענים על דפוסים גנטיים והשפה שדיברו בבית כשהייתי קטן. וראסטות סופן להיגזר!!
או שלא…
כבר חודש-חודשיים שאני תקוע עם השאלה ׳אבל איך מעדכנים??׳ איך מחליפים את כל הדפוסים הישנים והלא משרתים האלה שהם חלק ממני בדפוסים חדשים ובריאים יותר? אני הרי לא מכיר שום ׳אני׳ אחר, אני לא יודע איך לחשוב כמו מישהו אחר..
השבוע נזכרתי שההתעדכנות הזאת מתחילה קודם כל בקבלה עצמית מוחלטת. אין ברירה.. לרכך התנגדויות ולהביא המון חמלה לכל הדברים שקשים לי מול עצמי. ולאט לאט, תוך כדי, טיפין טיפין, להזריק כל פעם במנות קטנות קצת מהחומר החדש והטוב הזה שאני מקווה שיום אחד ייספג ויהפוך לאוטומטי. עושים את זה בין השאר דרך אפירמציות חיוביות, תזכורות יומיומיות מודבקות מול הפנים וריענון מדי כמה זמן כדי לוודא שאני לא מפליג רחוק מדי מאיפה שאני רוצה להיות. הכלים האלה עובדים. בדוק. זה פשוט לוקח זמן, ובזמן הזה נצטרך להמשיך להקשיב לבמאי מספר סיפורים לא רלוונטיים.
