הלב שלי נפתח יותר ויותר
לאט לאט ממיס חומות ששמרו עליו עשרות שנים
זה נעים, זה מקרב
וזה גם כואב לראות ולהרגיש כמה שהייתי מרוחק כל החיים, ושמרתי על מרחק בטוח מלבבות אחרים
יכול אולי לראשונה להתחבר לתחושה של כמה זה פוגע באחר כשהלב שלי סגור, כשאני נוכח אבל לא עד הסוף, ואני אדם עם נוכחות מורגשת, מה שרק מעצים את הפער
מריץ בראש לא מעט אנשים שנפגעו ממני בשנים האחרונות, חברים, מכרים, זרים, פרטנריות. על פניו אנחנו בתקשורת, בשיחה, ביחד, אבל מתחת לפני השטח יש מימד שבו את.ה דופק.ת לי בדלת ואני עומד מאחוריה ולא פותח, עד שאת.ה נכנע.ת.. וואו אלוהים כמה פעמים הסיטואציה הזו קרתה, ועדיין קורית..
עכשיו אני רואה את זה וזה לא פשוט
יכול ממש להרגיש על עצמי את תחושת הדחייה ששידרתי לאנשים במפגש איתי
מתחיל בלבקש סליחה
מכולם ומעצמי
עם הרבה חמלה לילד הפוסט-טראומתי שהייתי שבחר בלית ברירה שיותר בטוח לו להרגיש פחות
זה בכלל לא קל לפתוח את הלב
אבל אני כבר לא יכול להתפשר על פחות מזה
אתמול דיברתי בטלפון עם מישהי שהצטרפה לקבוצה שלי, הסיפור שלה הנכיח לי את הפרדוקס המעצבן הזה – שדווקא כשאני בהתפתחות זה הרבה פעמים ירגיש כמו ריגרסיה – כי מעצם זה שאני מתקדם אני רואה יותר ומבין יותר עד כמה רחוק הייתי/עדיין. כמה שהחוק טבע הזה מתעתע, וגורם לאנשים לנשור ולהתקפל באמצע הדרך כשבעצם זה איתות חיובי (ומעוות) של התפתחות.
אני מתחבר לזה שקוראים לזה ׳לגלות חמלה׳
כי היא שם תמיד, רק צריך למצוא אותה
וכל אפשרות אחרת לא תעבוד לנו בטווח הארוך
לא אישית ולא קהילתית
אז יאללה, לגלות אותה..
בתמונה: מתרגל חמלה וסבלנות לקצב של הילד (עם אחיין שלי ברי…)
