מכוניות מתנגשות

פאק בכמה נשים פגעתי בשנים האחרונות…
זה אף פעם לא היה בכוונה, אולי לפעמים בחוסר אחריות, חוסר רגישות, חוסר יכולת לקרוא ולהבין את הסיטואציה מהצד שלה אבל מעולם לא התכוונתי או רציתי לפגוע.ובכל זאת היא נפגעה, וגם היא, וגם היא…

אין בי אשמה אבל יש בי עצב.
למה נגזר עלי להיות שליח של כאב? איך יצא שאני הבאד-גאי פשוט כי הייתי האני הכי טוב שיכלתי באותו רגע וזה לבד הספיק כדי ממש להכאיב לאדם אחר, ועוד אדם שאני מאוד אוהב ורק רוצה בטובתה? מה זה האלגוריתם המעפן הזה?

ויש את אלה שפגעו בי.
גם הן לא באמת רצו לפגוע בי, הן פשוט היו קשובות לעצמן/לא קשובות לעצמן והידיעה/בלבול שלהן התנגשו חזיתית עם הידיעה/בלבול שלי. שיט האפנז. וזה הכי לגיטימי וטבעי ולא באמת אישי.
אבל זה כואב.
כאב עצום של פצע קדום.

לפעמים זה נראה לי שאנחנו כמו במכוניות מתנגשות,
משייטים לנו בנפרד על אותה רחבה קוסמית ומתנגשים אחד בשני.ה
יש את המציתים – אלה שמתנגשים בך בכוונה כי הם צריכים להרגיש את המכה חזק
יש את התאונות שרשרת – אלה שנכנסו בהם אז הם לא יכולים שלא להיכנס בך
ויש לא מעט שלא לגמרי מבינים מה הם עושים פה, איכשהו נקלעו למשחק הזה שבו פוגעים ונפגעים, אלה החוקים, וכנראה שאנחנו ממש צריכים את זה אחרת לא היינו קונים כרטיס למשחק הזייה הזה.

בסופו של דבר הכאב שלנו פשוט רוצה שייתנו לו תשומת לב שנייה אבל אנחנו בד״כ נעדיף לעשות משהו אחר (כל דבר אחר…) עם הזמן שלנו מאשר להרגיש אותו. אז הכאב המתוק שלנו, הנטוש והמיואש – כמו ילד שמושך לאמא בחולצה אבל אמא בטלפון ולא פנויה לזה עכשיו – מרים טלפון מאחורי הגב שלנו ומזמן לנו תור להתנגשות, בד״כ בדמות גבר/אישה שמפעילים אותנו בקטע לא סביר – ככה שלא נוכל להתעלם ממנו יותר, שנהיה חייבים להרגיש את הכאב הזה כבר.

אני לא יודע אם המשחק הזה אי פעם ייגמר, בינתיים אני מתנחם בזה שלפחות אצלי עם השנים התקשורת משתפרת והאינטימיות מתעצמת, וברוב המוחלט של המפגשים יש אהבה אנושית פשוטה ועצומה שמחזיקה את כל הכאב הזה ומרככת את הפגיעה. זה לא באמת חוסך את הכאב שבתאונה הבלתי נמנעת, זה יותר כמו הנחמה שבלהתעורר רגע אחרי באמבולנס ולגלות אחות רחמניה עם עיניים טובות שמחזיקה לך את היד בזמן שאתה מדמם.

אז כל עוד שההתנגשויות האלה ממשיכות לקרות בואו לפחות נוודא שכולנו האחות הזאת סבבה?