נוסע בכביש
יושב לי בקוקפיט ממוזג עם מוסיקה מושלמת ומשקה ביד, לכאורה גן עדן, רק שכמו שקורה הרבה בחיים: המרחב הפנימי נעים ומזמין, הבחוץ כאוטי פחד-מוות.
נופש לי בקוקפיט ומנווט את הקופסת פח הזאת ביחד עם עוד מאות אלפי טייסי קרב בכבישי ישראל הצרים והצפופים.
פתאום עולה בי התחושת מחנק שהרגשתי שהייתי קטן והיינו משחקים משחק הכסאות, זוכרים את המשחק-הזיה הזה? שהמסר שלו הוא ׳סורי, אין פה מספיק מקום לכולם, כולכם צריכים להתרוצץ ולהילחם כדי לא להישאר בלי׳ נזכר איך היינו סובבים סביב הכסאות עם המוסיקת.ילדים.הרעלת.סוכר ברקע, דרוכים בסטרס, דוחפים ונדחפים חומדים את הכיסא כאילו זה המנגו האחרון לעונה
Each man for himself
אחלה מסר לילדים 👎🏼
אז אני בכביש, נוסע ומתחכך בעל כורחי בשאר הטייסים.
בכמה דקות בודדות של שיוט אני משתתף בעשרות אינטרקציות שקל לפספס כי רובן די קורות באוטומט: עקיפה, זכות קדימה, רשות או סירוב לבקשה..
נוסע ומדמיין לעצמי איך אנחנו נראים מלמעלה ממעוף הציפור, טורים של מלבני פח בכוריאוגרפיה לא משהו, כמו זרעונים ממונעים במרדף לביצית, חלקנו ממושמעים, חלקנו מרדנים, והכוריאוגרפיה בהתאם..
ואיך רק מהימינה/שמאלה של כל מלבן פח כזה ומהלחיצת גז/ברקס בטח אפשר לכתוב אנליזה של הנהג ולזהות דפוסים ואסטרטגיות פעולה אנושיות כמו: אימפולסיביות, ותרנות, כוחניות, צדקנות, פייסנות, אגוצנטריות, אדיבות, אופורטוניסטיות, פיזור דעת וחוסר נוכחות, הישרדותיות..
אגב את רשימת התכונות הזו אני אשכרה מקליד תוך כדי נהיגה (אל תטיפו לי) נוסע ומקליד רשמים..
ובדיוק כמו ששפת גוף לא יכולה להסתיר את כל האימפולסים הלא מחמיאים שלנו, אלה שאנחנו יודעים לבלף ולסלף במילים – כך הם גם נחשפים בדרך שבה הידיים והרגליים מנווטות את קופסאות הפח הממונעות – שעם השנים הופכות יותר פונקציונליות ופחות יפות, יותר אפרפרות-לבנבנות-כסופות ופחות צבעוניות, יותר יעילות ואווירודינמיות ופחות בסטייל, עדיין מתעקשות להכחיד את הכדור ואת האנושות למרות שמזמן כבר יכלו להתקיים על אנרגיה חלופית.
הרבה מחשבות בקוקפיט
נראה לי אני אעצור בצד
