פורטוגל

בכל מקום שאני הולך אני טובע בשקט מרהיב מתובל בנגיעות ציפורים, כמו עננים שמעטרים שמיים צלולים

ואני יושב לי מתחת לעץ

ומרגיש את השכבה של המתח שמלווה אותי 24/7 כל חיי. הסיפורים משתנים והסיבות מתחלפות אבל אותו רעש חי שם תמיד, כמו לחיצה עדינה ואינסופית על דוושת הגז כשהאמברקס* מורם: גם צורך דלק, גם תופס את השריר של הרגל וגם חסר כל תועלת אבל אני לא יודע איך להוריד את הרגל מהגז – לא מלמדים את זה בישראל…

התנועה בכבישים כאן בכל שעות היום היא כמו של 4 לפנות בוקר בישראל

אבל מה זה עוזר אם אפילו הרכב האחד שעל הכביש מצליח להוציא ממני חוסר סבלנות?

איך זה שאני תמיד ממהר לאנשהו?

איך זה שכמעט לא עבר כאן יום מבלי שיהיה משהו שמטריד את מנוחתי, ש׳בגללו׳ אני לא יכול להרפות עד הסוף? גם כשאני כלוא עמוק עמוק בטבע

פורטוגל את כל כך שקטה

מקווה שאני אצליח יום אחד לשמוע אותך