שיחות פתוחות

יש קטע הולך ומחמיר בשנים האחרונות שיותר ויותר שיחות לא באמת מסתיימות אלא נקטעות.
זה מצד אחד נורא לגיטימי כי כולנו קונסטנטלי מוצפים ועסוקים ומצד שני הנירמול של התופעה הזאת כל כך על הפנים, בין השאר כי הוא נותן לגיטימציה להתמכרות אנושית מזיקה – הימנעות.

פעם תקשורת קרתה פנים מול פנים או בטלפון, שגם שם יש המון משקל לאינטונציה ומשמעות לשתיקה בין המילים. כשמישהו שאל או אמר משהו שהעמיד אותי במצב טיפה לא נעים, עדיין נאלצתי להגיב ברגע.
היום, בכל פעם שלא בטוחים איך להגיב יש עוד אופציה – להיעלם ולתת לזה להיקבר תחת ערימה של הודעות אחרות. אממה (בחיים לא כתבתי את המילה הזאת, נראה כמו שם של פרי אקזוטי..) אני מאמין ששיחות שנשארות ׳פתוחות׳ הן כמו אפליקציות שנשארות פתוחות וממשיכות לצרוך לנו מהסוללה גם אם לגמרי שכחנו שהן ברקע.
מודה שגם אני חוטא בזה מדי פעם, אבל זה אפילו יותר חמור בעיניי כשמישהו פונה אלי עם הצעה/שאלה/פלירטוט, אני מגיב ואז הוא/היא – הצד שיזם את התקשורת!! – נעלמים…

אני לא מבין אותך נעמה מאיגוד הסטודנטים*, אז את בעצם לא רוצה שאני אעשה אצלכם הרצאה? אז למה פנית אלי מלכתחילה? ועוד סינג׳רת אותי לשלוח חומרים, עכשיו אני אמור לחזר אחרייך?
ועוד מלא דוגמאות כאלה…

*כמובן שנעמה זה שם בדוי כדי לשמור על פרטיותה.
במציאות קוראים לה שני.

בשנים האחרונות דיברתי ליטרלי עם מאות מתעניינים ש*פנו אלי מרצונם החופשי* להתעניין בסדנא/קורס/קבוצה תהליכית וקרה פעם אחת בלבד (!) שמישהי אמרה לי ״נראה לי שזה פחות מתאים לי תודה״. אני זוכר את זה עד היום, על פניו באד-ניוז אבל בפועל הרגשתי טוב, יכלתי לנשום לרווחה.. איזה מלכה תודה שאמרת ושחררת אותי מהספקולציות והיה כיף לדבר ומחקתי אותך מהרשימה ובייי
רוב שאר השיחות פשוט מתפיידות..
כביכול בקטע של ׳נראה׳ ו׳נחשוב על זה׳ אבל ברוב המקרים יש שם משהו לא מתוקשר, וברוב המקרים הוא לא מוסתר ממני הוא מוסתר מהאדם עצמו.. אני יכול להריח את זה וגם יכול להיכנס לזה אבל לא מרגיש שזה מקומי בשיחת טלפון שבה אני כביכול עם אינטרס, לא רוצה למכור שום דבר לאף אחד ולא לשכנע..

לפעמים אני מרגיש שבחרתי בתחום עיסוק שבו הקהל יעד מפחד להגיע. אני כאילו אומר לאנשים ״בואו מצאתי את הדרך הכי נעימה ומחבקת לחצות דרך הפחדים שלכם ולהתקרב אל עצמכם ואל אנשים וזה אפילו יהיה לנו די כיף בדרך!״
ואז אני מקבל פניות מאנשים שנשמע שזה בול בשבילם וזה מרגיש כמו חתלתולים מפוחדים שרק באים לרחרח ומיד נסוגים לאחור, כביכול מתעניינים אבל באים עם שק של תירוצים ספייר, לרוב לא במודעות להימנעות..

מה אני בא להגיד פה?
בדיוק את מה שאני מלמד בקבוצות שלי וממשיך לתרגל בעצמי כל החיים – לקחת אחריות על התקשורת שלנו – לקחת רגע ולבדוק בכנות איך אני מרגיש (ובעיקר איך אני מרגיש עם איך שאני מרגיש – שם זה באמת העניין) ולמצוא את הדרך לתקשר את זה עם הצד השני – זה מספק, זה משחרר, זה מכבד וזה חוסך בסוללה.
זה ממש בסדר שמשום מה לא מתאים לכם/אין כסף/לא נעים לכם לאכזב/או שאתם פשוט לא החלטיים ולא רוצים לפגוש את זה מול עוד אדם.

לא משנה מה, הכל בסדר, הכל לגיטימי, אם הגדלתם והעזתם לתקשר את זה בישירות – מול עצמכם ואז מול האחר – זה בד״כ מרגיש יותר טוב מלהיעלם. תנסו.
יושב וכותב ופתאום קולט את האירוניה – אני מדבר על תופעה שמציקה לי שהשורשים שלה – כשל בתקשורת בינאישית שנובע מכשל בתקשורת פנימית – הם בדיוק הסיבה שבחרתי לעשות את מה שאני עושה, כי אני באמת חושב שה׳זוטות׳ האלה קריטיות לחיות בעולם יותר טוב, שבו אפשר לנוח ולהרפות – כי אפשר לסמוך על אנשים ועל עצמי.

אם מישהו.י כאן מרגישים שהם קיבלו וייב כזה ממני אתם מוזמנים לומר לי ונסגור את האפליקציה הזאת אחת ולתמיד
ואם קראתם עד כאן אז וואו ותודה ❤️
בתמונה:
עיגולים שכביכול מתקשרים אחד עם השני אבל לא באמת
(תסתכלו טוב יש כאן 4 עיגולים שלא נפגשים)

קבלו עדכון למייל בכל פעם שמתפרסם מאמר חדש.

מאמרים נוספים

אהבתם? שתפו