אתמול בעודי צועד חזרה לאוטו אחרי שקניתי קרח בתחנת דלק במחיר מופקע ביחס לליטרלי שקית עם מים בתוכה אבל לא על זה הפוסט אז בואו נתקדם
אז בעודי צועד לאוטו ראיתי אבן קטנה על הכביש ומילאתי את חובתי הזכרית ובעטתי בה, היא טסה ממש מהר עד שפגעה בצמיג שלי.
משהו ברגע הזה תפס אותי, במפגש בין שני העצמים האלה, העובדה שהיא הייתה כל כך נחושה במסלול ובמהירות שלה אבל משהו אחר שהיה חזק ויציב מספיק ברגע אחד פשוט מוטט לה את כל המומנטום.
אולי זה בגלל שאני מלווה אנשים או בגלל שאני בעצמי הפציינט המתמיד בקליניקה שלי שמיד לקחתי את זה עם עצמי למקום של בניית חוסן. היכולת לאמן, לפתח ולטפח סנטר (מלשון מרכז, לא הלמטה של הפרצוף…) שהוא מספיק חזק כדי שפעם הבאה שנבעטת אליו אנרגיה חצופה וחדורת מטרה כמו ספק, אשמה, הלקאה עצמית, או אמונה מגבילה שכבר החלטנו לפני עשור שהיא לא באמת נכונה אבל משום מה היא עדיין מתנגנת בפלייליסט של המיינד – אז פעם הבאה שזה קורה, החוסן הזה שטיפחתי פשוט יבלום בנחת את האנרגיה המתפרצת הזאת שבאה לחרב את מפעל חיי.
אני יכול להעיד על עצמי שבשנה האחרונה אני נופל וקם (…נופל וקם, נופל וקם) ותודה לאל – ולעצמי – אני קולט שאני אשכרה משתפר בלקום, בלצמצם את הזמן שבו אני נאלץ לשכב על האדמה המום בנוקאאוט עד שאני נזכר שיש לי כח בחירה ומשאבים לבחור לקום, או לפחות להרים טלפון למישהו שיזכיר לי. הייתי מת ליפול פחות ובעבר זאת הייתה המשאלה הנאיבית שלי, היום המטרה היא להיות מאסטר של קימה ואז אין מה לפחד מליפול, אני לא חושב שאפשר להתפתח בלי הריפרש המתמיד הזה, אבל צריך להיות על זה כי זה ריקוד שיכול לבנות או לשבור אותי.
קיצר מה אני אומר פה…
שזה אפשרי.
שזאת השקעה לטווח ארוך ושיכול לקחת זמן עד שרואים פירות (תכלס רואים פירות די מהר אבל כדי להשתכנע באמת שהשתניתי צריך פרספקטיבה של זמן) אבל אני לא רואה אופציה להישאר על הכדור הזה בלי לקום כל בוקר ולהשקות קודם כל את הערוגה הזאת בגינה של החיים שלי.
אפילו אם תשקו אותה כל יום עם שקית מים במחיר מופקע מהתחנת דלק זה עדיין יהיה הדבר הכי משתלם שתוכלו לעשות.
