שלושת האנשים האלה תלויים לי על הקיר. אני חולק איתם יומולדת והם חולקים איתי השראה ותזכורת. במקרה היומולדת שלנו (6.1) הוא גם חג פוסט-כריסמס שחוגגים בספרד שנקרא ׳יום 3 המלכים׳ אז בכלל…
כשהייתי בן עשרים וקצת כבר דימיתי איך אלן וואטס (מימין) יושב לי על כתף אחת וסיד בארט (משמאל) על השנייה, מזכירים לי את מנעד הפוטנציאל הבעייתי והפתלתל שלי.
הרגשתי שאני מאוד מתחבר ומזדהה עם איכויות שיש בשניהם ושלסיפור חיים שלי יש אפשרות להתגלגל לאחת משני הקצוות: להגיע להגשמה עצמית ענפה כמו אלן וואטס, הוגה דעות מבריק ורהוט והאיש ש׳תרגם׳ את חכמת המזרח לאנשי המערב, שהצליח להכיל, לעבד ולהנגיש כמויות בלתי נתפסות של ידע וחכמה שנותרו פרייסלס גם היום בעולם שבו הכל פג תוקף תוך יומיים.
או שאני יכול ליפול לצד של סיד בארט, האיש שהקים את פינק פלויד, היה המח היוצר, הזמר והגיטריסט הכל-כך מקורי של ההרכב עד שהסכיזופרניה (המתודלקת באסיד) התפרצה אצלו והביאה לכך שכבר לקראת גיל 25 הבנאדם כבר לא ממש תיקשר עם העולם החיצון, למרות שהיה לו עולם פנימי כל כך עשיר ומיוחד וייחודי (יום אחד הלהקה פשוט לא טרחה לאסוף אותו להופעה כי כבר לא היה טעם, הוא סתם היה עומד על הבמה ובוהה.. 😞 ). סיפור עצוב על אדם מאוד מוכשר שבמקום למות נשאר בחיים אבל לא באמת חי..
הפחד הזה שאני לעד אקבר עם העולם הפנימי שלי ולא אוכל לשתף אותו עם העולם היה נראה לי מאוד ממשי. גם הייתי מעשן אז כל יום, מה שמאוד הגביר אצלי את הווליום הפנימי והפרנויה וקצת ניכר אותי מהסביבה.
הגשמה עצמית בפרמטרים שלי תלויה בביטוי עצמי מלא. זה לא אומר לדבר כל הזמן, זה אומר לזקק ולדייק כמה שיותר את המהות ולהגיש אותה במקסימום עומק ובמינימום מלל.
כנראה זו אחת הסיבות שכשאני לא מתעסק בביטוי שלי (כמו ברגע זה) אני מקדיש את הזמן שלי לליווי אנשים במסע זיקוק הביטוי האישי שלהם, זה טופ-פרייוריטי מבחינתי.
היכולת להושיט יד פנימה אל תוך הקישקע ולהוציא משהו בעל ערך, להתבונן בו, להכיר בו, ולהיות מסוגל לתמלל אותו, באיזה אופן שתרצו, כך שהמאזין – או פשוט אני – יוכל לפגוש את עצמו שם, היא מבחינתי המהות של אומנות, של הוראה ושל טיפול.
אה ויש גם את הבחור השלישי באמצע, גם אליו אני מחובר מאוד וטוב שכך כי השתיים האחרים קצת כבדים לפעמים.. אין הרבה מה להגיד עליו, גם הוא לא אומר הרבה אבל כפרה עליו איזה מזל שיש אותו לאזן.
