אני רגיש לפוּל ברמה של יכול למות מזה.
והאמת מרגיש די בר מזל שזה הבאג הפיזיולגי שהוגרל לי בגלגול הזה, ולא מעניין אותי מה תגידו אני עם אפס fomo על כך שלעולם לא אדע את טעמו.
הייתי מעריץ אובססיבי של מייקל ג׳קסון מגיל 4 אבל בקטע קצת קריפי לא אופייני לילד.
בואו נגיד שבגיל 7 זכרתי את כל שמות האחים והאחיות שלו לפי הסדר (ריבי, ג׳קי, ג׳רמיין, טיטו, לה טויה, מרלון, מייקל, רנדי, ג׳נט, פאק זה עדיין שם!) ובגיל 8 כבר התקמבנתי על צילום של הפספורט שלו דרך הקונקשנים שלי בנתב״ג, כזה מעריץ יעני.. 
טיילתי בהודו שנה, מתוכה 6 חודשים עם עכברוש על הכתף.
מה שהתחיל כסוג של דאחקה הפך למערכת יחסים מפתיעה. מסתבר שעכברוש לבן זו חיה קדושה להודים אז היינו מקבלים יחס של כבוד בכל מקום שהיינו מגיעים אליו ואם זה לא מספיק אז גם קראו לו בילי (שזה ׳חתול׳ בהינדוּ) מה שהביא לאינטראקציות מאוד מעניינות 20 פעם ביום סביב זה.
מעבר למובן מאליו, הסיבה האמיתית שהחלטתי דווקא עכשיו להתמסר ללהקליט אלבום כנגד כל ההגיון הבריא וחשבון הבנק שלי, היא כי ברור לי שהשלב הבא בהתפתחות שלי כבן אנוש עובר דרך היצירה והביטוי.
לא יודע מה איתכםן אבל בשבילי האקט של להצליח לצלוח דרך הפרפקציוניזם, החוסר וודאות, הקבלת החלטות, ההשלמה עם החוסר שלמות והתקרת גבול שאני פוגש בקול שלי, בנגינה שלי, ביכולות המוסיקליות שלי (ובכל דבר שאני נוגע בו) הוא כל כך לא פשוט וכל כך בלתי נמנע שזה מאוד ברור שזה הדבר החשוב ביותר עבורי לעשות כרגע.
יש לי משוכה לפרוץ דרכה ואני יכול לפגוש אותה בכל מיני דרכים, אבל דרך המוסיקה (כפרהעליה) – הכתיבה, היצירה וההגשה, אני יכול להגיע הכי רחוק והכי עמוק וזה הולך ונהיה ברור יותר.
התובנה העיקרית שלי מתקופת הבאסקינג (נגינת רחוב) בברלין לפני עשור הייתה שקהל מביא קהל.
שלא פחות חשוב מאיך ומה אני מנגן, קהל נמשך בעיקר לקהל שכבר נמשך לפניו.
בתור אדם שלרוב פועל הפוך מזה זה נורא עיצבן אותי אפקט העדר הזה. גם היום קצת, אבל אני יותר מבין את הפסיכולוגיה שמאחורי זה ובכללי יותר עם חמלה להומו-ספיאנסים.ות מבעבר.
בתמונה: החולצה האהובה עלי מכיתה ב'.
מדהים איך שתמונה תמימה מהילדות מקבלת פתאום משמעות כל כך שונה וצינית.
