להיות טוסט

תמיד רציתי להיות טוסט
שאם בטעות אשרף יותר מדי, אוכל פשוט לגרד רגע את השרוף עם סכין ולחזור לצבע הטבעי ה׳שזוף אבל במידה׳ שלי.
זה קסם בעיני, לקום לתחייה בכמה שניות ממצב של פסולת אורגנית – למעדן.
אפקט Undo נדיר ומופלא של הטבע.

תכלס אם אני חושב על זה אני לא כזה רחוק מלהיות טוסט, רק שאצלי תהליך הגירוד יכול להימשך הרבה זמן ובניגוד לטוסט אני כן מרגיש כל תנועה של הסכין שמגרדת וזה כואבבב..

אני באמת מאמין שאפשר להשיל מעלינו את רוב אם-לא-את-כל הכוויות, פשוט שהמחיר הוא לבלות חלק ניכר מהחיים כשסכין מגרדת אותך, ואם זה לא מספיק- אנחנו אלה שאוחזים בה. אולי בגלל זה כל כך טבעי לנו לפרוש באמצע, לוותר ולהצהיר שאנחנו ׳לא מאמינים׳ שאפשר להשתנות.

אישית אני מעדיף להיות טוסט בתהליך שיקומי מתמשך מאשר להיות לחם שרוף שלא כיף לאכול ומאפף את כל הבית עשן. וזה בכלל לא משנה אם יש מילה כזאת ׳מאפף׳ או שהרגע המצאתי אותה..

בסופו של דבר אנחנו פסיפס של טוסטים שרופים למחצה, כמו בתמונה, כל אחד עם החלקים השרופים שהוא הצליח לגרד והצלקות שעדיין לא. ואנחנו יפים גם ביחד וגם לחוד.