איזה מטורף זה
שאנחנו מגיחים לעולם
מחווטים ביולוגית להיקשר להורים שלנו
תלויים בהם אנושות להזנה
ואז מה-שזה-לא-יהיה שהם מזינים אותנו בו
מקודד אצלנו במערכת כאהבה.
גם אם אמא לא קיבלה אותי – זו אהבה
אפילו אם אבא היה אלים – זו אהבה
ובגלל שכולנו זקוקים לאהבה
אנחנו נמשיך לשחזר את הקשר הזה
ונתמגנט למי שיעניקו לנו את היחס שקיבלנו בבית
לטוב או לרע.
בית זה בית.
זה לאו דווקא אומר שהם *יתנהגו* אלינו אותו הדבר,
אנחנו פשוט נתמלכד ל*להרגיש* אותו דבר מולם
כי להרגיש ככה = בית
ואין כמו בבית.
ואז אנחנו מסתובבים בעולם חצויים,
רוצים להיות נאהבים
אבל משהו שם בהגדרות ה׳אהבה׳ טיפה מעוות ולא באמת מזין
ואנחנו מרגישים את זה!
אבל זו ההתניה שלנו להמשיך להזדקק לזה
האמ-אמא של כל ההתניות
עד שנחליט לפרום אותה
לאט ובעדינות
איזה מטורף זה
