לפני כמה ימים קברתי את החתולה שלי.
חוויה לא פשוטה להחזיק בידיים שלי גוף של יישות שהייתה מאוד קרובה אלי כמעט 4 שנים, ופתאום הגוף הזה ריק לגמרי, קר וקשיח, אשכרה מת.
ומאז שזה קרה החיים די ממשיכים כרגיל ואני ממשיך לתפקד כרגיל אבל חסר איזה משהו.. פתאום שקט מדי וחסר תנועה במקום שפעם הייתה התרחשות.. גרם לי לחשוב על זה שבכל העולם זוגות מזדקנים ביחד ובאיזהשהו שלב אחד מהשניים פורש ומשאיר את השני להתמודד עם השקט והריק שנשאר, ושכנראה הרבה מאיתנו נהיה יום אחד במצב הזה של להישאר האחרון (סורי על המורבידיות, סתם חושב בקול…)
אני כל כך מודה שהייתה לי הזדמנות להיפרד כמו שצריך. לקבור אותה במו ידיי, לדבר אליה ולבכות עליה, לשחרר הרבה מהכאב והאבל שם איתה ברגע, במקום לתת לו לשקוע.. תמיד פחדתי שהיא תלך רחוק כשהיא תרגיש שהגיע זמנה ואז לא תהיה לי הזדמנות להיפרד.
צילה, מכשפה על-זמנית בתחפושת של חתולת רחוב שהגיעה עם הבית, ועם שם שמעיד על תאריך תפוגה קרב ובא.. יצור גריאטרי שדאגתי לו וטיפלתי בו כל יום, תכלס עכשיו שאני חושב על זה הייתי הפיליפינית שלה.. והיא בכלל לא שאלה אותי, היא פשוט עברה לגור איתי.. אני בכלל הייתי בקטע של כלבים… נראה לי שהיא היפנטה אותי עם עיני הקטארקט שלה…
אני אתגעגע אליה ממש.
R.I.P