1. ה-4 שעות טיסת הלוך שבהן עטיתי מסיכה זה יותר מכל הזמן-מסיכה המצטבר שלי בשנתיים האחרונות. נראה לי שאני חי נכון. 2. הגוף שלי אמנם היה בברלין אבל לא היה לנו שם רגע פנוי. כל כך מוזר להגיע סופסוף לעיר האהובה עלי, שהייתה לי בית במשך 3 שנים, בלי היכולת להגיד שלום לאנשים ולמקומות שלא […]
20 מסקנות מטור בגרמניה בזמן מגיפה Read More »
אני לא אשכח את הרגע ההוא בגיל 15 שראיתי לראשונה את העטלף בלוגו של באטמן, עד אותו יום ראיתי רק את הנגטיב, פשוט לקחתי כמובן מאליו שהסמל של איש העטלף זה אליפסה רוחבית עם אשכים מציצים מלמטה ואשכים מציצים מלמעלה ולא שאלתי שאלות.. כנ״ל אגב עם הלוגו הישן של פלדלת למי שזוכר.. לקח לי כמה
יום אחד כשכל המציאות הזאת תתקמפסט אנחנו נקים יישוב והדבר הראשון שנעשה ביישוב הזה יהיה לתת לכל הרחובות והכיכרות שמות ראויים.. לא של פוליטיקאים ואנשי צבא, לא של רבנים ולא של אנשים אמידים שקנו את הנצחתם בחברה. אז אחרי שנחנוך את רחוב סומסום, כיכר לחם וצומת לב רק בשביל הכיף, נוכל להתקדם ולתת שמות לשאר
איזה מטורף זה שאנחנו מגיחים לעולם מחווטים ביולוגית להיקשר להורים שלנו תלויים בהם אנושות להזנה ואז מה-שזה-לא-יהיה שהם מזינים אותנו בו מקודד אצלנו במערכת כאהבה. גם אם אמא לא קיבלה אותי – זו אהבה אפילו אם אבא היה אלים – זו אהבה ובגלל שכולנו זקוקים לאהבה אנחנו נמשיך לשחזר את הקשר הזה ונתמגנט למי שיעניקו
האמ-אמא של כל ההתניות Read More »
לפני כמה זמן הייתי בטיפול אצל מעסה. הוא פירק לי ת'צורה, מצא את הנקודות הכי רגישות ולחץ עליהם בכל הכוח. תוך כדי שאני שוכב שם ונושם עם הכאב העצום הזה חשבתי לעצמי שאיזה קטע, אני אדם די רגיש לכאב ובכל יום אחר אם הייתי חווה עשירית מהכאב הפיזי שאני חווה כרגע הגוף שלי היה מגיב
אז נכון חוק מרפי? ונכון יין ויאנג? אז הגעתי למסקנה שמרפי הוא בעצם הפארטי-פופר השחור בתוך היאנג הלבן. העוקץ, הקאץ׳, ה״קוץ בה״ שבאליה מעניין.. איכשהו כל המילים האלה עם ץ׳ סופית.. הממ.. Anyway… התרגלתי לקבל שזה פשוט חוק טבע – שגם ככה אם וכאשר אני אצליח לפתור את הבעיה הספציפית שתוקעת לי את הפרוייקט/הזוגיות/החיים כרגע
פאק בכמה נשים פגעתי בשנים האחרונות… זה אף פעם לא היה בכוונה, אולי לפעמים בחוסר אחריות, חוסר רגישות, חוסר יכולת לקרוא ולהבין את הסיטואציה מהצד שלה אבל מעולם לא התכוונתי או רציתי לפגוע.ובכל זאת היא נפגעה, וגם היא, וגם היא… אין בי אשמה אבל יש בי עצב. למה נגזר עלי להיות שליח של כאב? איך
איך אהבתי את המשחק הזה שהייתי קטן. אני ממש זוכר את הדמויות מהלוח הספציפי הזה! ואת עצמי בן 5 מנסה לפענח את ההגיון הקארמתי בסצינות המגוחכות האלה (׳מי שמסתכלת במראה – לא יהיו לה חברות!׳, ׳מי שמשעמם לו -בסוף יאכל דבק!׳) לאחרונה אני מסתכל על החיים כמו המשחק הזה, אוסף של מקרים שמעלים ומורידים אותנו
היום צעדתי בשביל ליד הבית וחלפו על פני שתי נערות ולמרות שהשביל די רחב והלכנו בכיוונים מנוגדים קלטתי אותן קצת סוטות הצידה הרחק ממני, ג׳אסט אין קייס.. זה העציב אותי ממש. שעצם העובדה שאני גבר מהווה מבחינתן איזהשהו פוטנציאל לסכנה אבל אפילו יותר מזה העציב אותי שאין לי שום זכות לבוא אליהן בטענות ולומר שהן
היום לפני 13 שנה בדיוק הושק הסמארטפון הראשון, אולי האירוע שהכי שינה את העולם בשנים האחרונות זה אומר שלפני 13 שנה: ~ פייסבוק היה אתר שגלשנו בו על המחשב בבית. מדי פעם. ברגוע כזה.. ~ לחלקנו הייתה מצלמה בבית, אם היינו נוסעים לטייל בצפון היינו חושבים לקחת אותה איתנו. ~ הייתה לנו חבילה של 100 סמסים