Ori Lavi

נראה לי שרק עכשיו באמת הבנתי את הביטוי ״הדשא של השכן ירוק יותר״ האיזור שאני גר בו מוקף בירוק, ויש מין אשליה אופטית כזו שכשמסתכלים על אחוּ מרחוק רק רוצים להיות בתוכו, להתגלגל ולטבוע בכל הירוק הזה אבל כשמתקרבים ואשכרה עומדים בתוכו, הוא בד״כ פחות מזמין, פחות פוטושופ. פתאום רואים ש-50% מהפריים בכלל לא ירוק […]

אפשר להבין הרבה על עצמנו מהמע׳ יחסים שלנו עם זבל. אנחנו חיים בעולם הדחקתי מופלא שבו מליוני מבוגרים שבויים בתפיסה הילדותית ששקיות זבל פשוט נעלמות, מתאדות מהעולם… ממש כמו הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו מכחישים כל קשר בין התרנגולת לשניצל (לא מטיף כאן לאף אחד, אני גם קצת שם) אבל אם אני מצליח לרגע להתחבר

*מתייחס ספציפית לחוג מוסיקה למבוגרים (Comusication) ‎ כי בתור מבוגרים קצת שכחנו לשחק עם חברים, ולרוב כשאנחנו נפגשים אנחנו בוחרים לדבר על מה שעובר עלינו, מצטטים סיפורים מהעבר או מתחזקים דאגות מהעתיד ומדלגים על האפשרות של לעשות משהו ביחד שהוא משחקי, יצירתי ושל עכשיו, להתמסר אל הלא נודע ולתת לחיבור של הרגע להוביל. ‎זהירות זה

בדידוּת ולבדוּת 2 צדדים של אותו המטבע בצד אחד שלו מתנוססת הספרה ״1״ על פודיום דרמטי עם עלי זית שמעטרים אותה, סמל לניצחון חוויית האחדות והשלמות. מישהו כאן קלט את המשחק וצלח אותו… ובצד השני דיוקן של אדם חשוב אך שבור, מעוטר קמטים של ייאוש, עייף משנים של חיפושי סרק, של התרוצצות סביב הזנב של

לפני כמה זמן הוצאתי קוץ מכף רגל של ילדה בת 3. התהליך הכירורגי לקח חצי דקה, הבילד אפ הפסיכולוגי – חצי שעה… ׳גברת פינצטה׳ הייתה נראית לה הכי מפחידה ומאיימת, למרות שהיא בכלל הגיבורה והמלאך המושיע בסיפור… וכצפוי הפחד והדרמה סביב האפשרות של לגעת בכאב היו מאוד לא פרופורציונליים אל מול הדבר עצמו. זה מדהים

פורטוגל את כל כך שקטה כל כך שקטה שזה מגביר את הרעש שהבאתי מהבית בכל מקום שאני הולך אני טובע בשקט מרהיב מתובל בנגיעות ציפורים, כמו עננים שמעטרים שמיים צלולים ואני יושב לי מתחת לעץ ומרגיש את השכבה של המתח שמלווה אותי 24/7 כל חיי. הסיפורים משתנים והסיבות מתחלפות אבל אותו רעש חי שם תמיד,

הלב שלי נפתח יותר ויותר לאט לאט ממיס חומות ששמרו עליו עשרות שנים זה נעים, זה מקרב וזה גם כואב לראות ולהרגיש כמה שהייתי מרוחק כל החיים, ושמרתי על מרחק בטוח מלבבות אחרים יכול אולי לראשונה להתחבר לתחושה של כמה זה פוגע באחר כשהלב שלי סגור, כשאני נוכח אבל לא עד הסוף, ואני אדם עם

הבחירה העיקשת להישאר לבד כמו התמקחות עם הבורא: ״אני רוצה לדעת אהבה, אני מחכה שתגלה בפניי שער ראוי יותר״ ״בכל רגע אתה ניצב בפני השער המתאים למידותיך״ ״זה לא שער ראוי, אני לא מתכוון להיכנס בו״ ״השער ראוי. ההסכמה להכיר במידותיך ראויה אף יותר״ ״אם אלה אכן מידותיי כעת, השער הוא מלכודת לכלוא אותי בהן

אני יכול בבקשה לסנגר רגע על מילה שאני מאוד אוהב וקצת המאיסה את עצמה?  נראה לי שמגיע לה שמישהו רגע יתאר אותה ועל הדרך יטהר אותה ואני מוכן לקחת את זה על עצמי. המילה היא *אותנטיות* ואני מבקש להחזיר לה את הברק והחן שמגיע למילה כל כך חשובה ושימושית. בא לי לעשות רגע חסד עם

 תובנות על טראומה מתוך הסרט 'חכמת הטראומה' של ד"ר גאבור מאטה:   הטראומה היא לא 'מה שקרה לי' – אלא מה שקרה בתוכי בעקבות מה שקרה לי. טראומה היא ניתוק מעצמי. כשזה כואב מדי להישאר מחובר אני נאלץ להתנתק. כשתינוק בהצפה רגשית הוא תלוי לחלוטין בהורה לוויסות, אין לו יכולת לווסת את עצמו. אם נתעלם